לא תוכנית עבודה – פשוט השגחה

לפעמים, כשאנחנו עוצרים לרגע להסתכל על הדרך שעברנו ב"דרך הבעש"ט",

אנחנו מחפשים את "היד המכוונת".

לא את זו של מנהלי הפרויקטים, אלא את זו של בורא עולם.

היופי בדרך הזו הוא שהיא לא נולדה מתוך תוכניות מגירה. היא פשוט "קרתה".

השטח דיבר – והקב"ה ענה. היינו צריכים לשמוע את השיעורים בטלפון?

המערכת קמה בסיעתא דשמיא. היינו צריכים דף מודפס שיחבר בינינו?

נולד העלון שאתם אוחזים כרגע. היינו צריכים לראות את הפנים שמאחורי המילים?

הגיעו האנשים הנכונים, עם המצלמות והלב הרחב, והפכו את השיעורים

למציאות חזותית (וזו הזדמנות לעצור ולומר להם תודה גדולה).

למה זה עובד ככה? 

כי אי אפשר ללמד אמונה פשוטה בעזרת כלים של חוסר אמונה.

הדרך שלנו מלמדת שהשם הוא זה שמנהיג את הבירה – אז גם התשתית שלנו

צריכה להיראות ככה. בלי דחיפה בכוח, בלי תכנונים נוקשים.

פשוט להקשיב למה שהשם מבקש מאיתנו ברגע זה.

זה בדיוק מה שאנחנו מנסים להביא הביתה: את היכולת לזרום עם הילדים,

עם האישה, עם ערימת הכלים שמחכה בכיור. להיות גמישים מול המציאות המשתנה,

אבל להישאר נטועים ועמידים כמו סלע בכל מה שנוגע לשולחן ערוך ולאמונה.

האש של פנחס 

אבל רגע, האם הכל זה רק "לזרום"? ממש לא. כאן נכנס פנחס בן אלעזר

ומלמד אותנו שיעור אחר. לפעמים, דווקא כשהכל נראה רגוע מדי,

השטח זועק שצריך "משהו אחר". מהלך לא צפוי, שבירה של השגרה.

למה? כדי שלא נרדם. כדי שלא נהפוך את עבודת השם שלנו ל"מצוות אנשים מלומדה".

המסר הזה הוא בשבילך, היום: צא מאזור הנוחות. תעז לחלום על משהו חדש בעבודה,

בבית או בלימוד. אל תחשוש מהתוצאה – היא במילא לא בידיים שלך.

הקב"ה רק מבקש שנפתח לו פתח, שנתחיל את התהליך, שניזום.

את ההצלחה הוא כבר יתפור בדיוק לפי המידה שלנו.