לא להיעלב – גם כשזה ממש אישי?

קרה לך שמישהו אמר לך מילה קשה – כזו שנכנסת לך ישר ללב? ומה עשית? שתקת?

ניסית להחזיר? או שאולי סחבת את זה איתך בשקט, אבל מבפנים – זה עדיין שורף?

"ושעיר עזים אחד לחטאת לה' על עלת התמיד יעשה ונסכו".

כותב רש"י "אמר הקב"ה הביאו כפרה עליי על שמיעטתי את הירח הקב"ה מצווה את עמ"י,

להביא לו קורבן שעיר חטאת של ראש חודש ככפרה על כך שמיעט את הירח.

כידוע, כשברא הקב"ה את העולם וברא את שני המאורות הגדולים באה הירח והתלוננה בפניו,

שאי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד והקב"ה ענה לה "לכי ומעטי את עצמך",

והנה השמש שמעה את עלבונה ושתקה ולא רק שלא נעלבה המשיכה לשמוח

שמחה גדולה ועצומה. לעומתה,  הירח נצטערה מאוד וכשראה כך הקב"ה ניסה לפייסה

אך מיאנה להתפייס. אומרים לנו חז"ל, במסכת שבת, הנעלבים ואינם עולבים,

שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים, עליהם הכתוב אומר

(שופטים ה לא): "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ".

ישנן 3 רמות בקבלת העלבון: הנמוכה ביניהן "הנעלבים ואינם עולבים" כאשר מעליבים אותם

הם נעלבים וגם משיבים תשובות ניצחות אך בלשון נקיה ודרך ארץ ולא מעליבים חזרה.

הדרגה האמצעית "שומעים חרפתם ואינם משיבים". כלומר, כאשר מעליבים אותם

הם לא עונים ולא מעליבים, אלא מקבלים את עלבונם בשתיקה,

אך בליבם עדיין נעלבים כי מרגישים שפגעו בכבודם.

אך ישנה דרגה גבוהה יותר שבה האדם זוכה להגיע לביטול מוחלט ולמידת "ונשתוון",

על זה אומר חובת הלבבות (שער הייחוד) "כי היא העליונה שבדרגות החסידים בתכלית העבודות"

מפרש הבעש"ט: "שיויתי ה' לנגדי תמיד" שיויתי לשון השתוות, בכל מאורע הכל שווה אצלו

בין אם משבחים אותו ובין אם מבזים אותו. 

ולמעלה מכולן, היא דרגתם של העושים מאהבה ושמחים ביסורים לא רק שהם כלל לא משיבים

כשמעליבים אותם, אלא הם כלל לא נפגעים ואין בליבם שום צער שפגעו בכבודם נהפוך הוא,

הם מקבלים את העלבון באהבה ושמחים בו כמוצאי שלל רב. אומר השל"ה הקדוש

"תשמח בייסורים אלו כי תועלת רפואה הם לנפשך וזרח בחושך אורך".

ניתן לראות כי מי ששמח כמידת השמש שכרו על כך שהופך להיות אהוב אצל בורא עולם

"כצאת השמש בגבורתו".