הזן את העולם

בהפטרת הפרשה נמצא פסוק ידוע, שדרך החסידות מאירה אותו בביאור נפלא ומתוק.

"ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן"

אומר בעל חידושי הרי"ם זיע"א "מה שהמנהג הוא שהעולם הולכים לאכול תיכף

אחר התפילה, שהרי השכל מחייב ללמוד או לעשות מצוות ומעשים טובים.

אך כתיב "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו", ואם על ידי התפילה עוד לא ידע

את השם יתברך, אז על ידי האכילה הנקרא 'אבוס בעליו' יוכל להכיר ולידע את השם".

נראה שכוונת קדשו לומר כי השור מלך בבהמות, בדרגה גבוהה מן החמור,

יש לו "דעת" והוא יודע את הקונה אותו. לעומת זאת החמור לא מכיר את בעליו,

אבל דרך האבוס, הוא מבין מי דואג למלא את האבוס.

הנביא ישעיה מתאונן א"כ שהגם אם אין עם ישראל זוכים לידע את ה' כמו השור

בעבודת התורה והתפילה, אבל לפחות יכולים הם להכיר את בוראם ע"י עבודת האכילה.

פעם הסביר זאת הרב במתק לשונו: אדם יושב ואוכל ארוחת צהריים,

הוא עלול לחשוב שהאורז הגיע מתאילנד, והעוף הגיע מהלולים במירון,

וה' שלח לו כסף לקנות אותם, ועכשיו "הוא" אוכל ארוחה, יש לו סכין ומזלג

והוא מסתדר לבד יופי… לא ולא!! יהודי צריך להתבונן שה' לא רק נתן לו כסף,

אלא עכשיו ה' מכניס לו לפה את האוכל, כמו שאמא מאכילה את תינוקה עם כפית,

ומכניסה יחד עם הכפית את כל החום והאהבה.

כשאנו מברכים "הזן את העולם כולו בטובו" אין הכוונה שה' זרק אוכל בעולם ו'תסתדרו'.

בורא העולם מאכיל ומשקה כל אדם באופן אישי,

ושעת האכילה היא זמן קדוש להרגיש ולהפנים ולקנות את האמונה הזו.