הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית מְבִינָה רַק אֶת שְׂפַת הַכְּאֵבִים

הַכָּרַת הַפְּגָמִים שֶׁל הָאָדָם, פֵּרוּשָׁהּ: לְקַבֵּל אֶת עַצְמִי אֵיךְ שֶׁאֲנִי, וְלֶאֱהֹב אֶת עַצְמִי כִּי כָּךְ בּוֹרֵא הָעוֹלָם יָצַר אוֹתִי וְאֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם. כָּל עוֹד אָדָם כּוֹעֵס עַל עַצְמוֹ עַל הֱיוֹתוֹ שָׁפָל וּפָגוּם, זֶה סִימָן שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לְהַכָּרַת מְצִיאוּתוֹ.

כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְהַכָּרַת הַשִּׁפְלוּת וְהַקַּבָּלָה הָעַצְמִית שֶׁבָּאָה בְּעִקְּבוֹתֶיהָ, אֲנַחְנוּ מֻכְרָחִים לַעֲבֹר דֶּרֶךְ הַכִּשְׁלוֹנוֹת שֶׁגָּרְמוּ לַכְּאֵבִים, רַק הֵם נוֹתְנִים לַנֶּפֶשׁ אֶת תְּחוּשַׁת הַבִּטּוּל וְהָאַפְסִיּוּת וּמַשְׁפִּילִים אֶת הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, וְאָז הַנְּשָׁמָה יְכוֹלָה לְהִתְגַּלּוֹת. אַךְ סְתַם הַכָּרַת פְּגָמִים בְּלִי קִשּׁוּר לַכְּאֵבִים, עֲדַיִן לֹא מַסְפִּיקָה לְהַשְׁפִּיל וּלְבַטֵּל אֶת הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, כִּי הִיא לֹא מְבִינָה שָׂפָה אַחֶרֶת – חוּץ מִשְּׂפַת הַכְּאֵבִים.