בִּקֹּרֶת 'בּוֹנָה' אֶת טָהֳרַת הַמִּצְוָה

פְּעָמִים רַבּוֹת אָדָם מוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ שֶׁעָשָׂה פְּעֻלָּה חִיּוּבִית, כְּגוֹן שֶׁשָּׁטַף אֶת כָּל הַבַּיִת לִכְבוֹד שַׁבָּת, וּבִמְקוֹם לְקַבֵּל מִלָּה טוֹבָה, קִבֵּל הֶעָרָה: "לָמָּה לֹא תָּלִיתָ אֶת הַכְּבִיסָה?" אוֹ: "זֶה לֹא כָּל כָּךְ נָקִי". אָדָם מוֹסֵר שִׂיחַת חִזּוּק לַצִּבּוּר, וְנִגָּשׁ אֵלָיו יְהוּדִי וְאוֹמֵר לוֹ: "זֶה הָיָה רָדוּד". וְאָז נִשְׁבָּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ: "זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ?!"

וְאוּלָם הָאֱמֶת הִיא, שֶׁה' כָּעֵת שָׁלַח לוֹ אֶת זֶה לְטוֹבָתוֹ כְּדֵי לְזַכּוֹת אוֹתוֹ שֶׁהַמִּצְוָה שֶׁעָשָׂה תִּשָּׁאֵר בְּטָהֳרָתָהּ. שֶׁהֲרֵי טִבְעוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁלְּאַחַר כָּל פְּעֻלָּה חִיּוּבִית – נִכְנָס לְגַאֲוָה, וּבְכָךְ מְאַבֵּד אֶת הַמִּצְוָה. וְלָכֵן ה' שֶׁאוֹהֵב אֶת בְּנוֹ וְלֹא רוֹצֶה שֶׁהַמַּרְגָּלִית תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, שׁוֹלֵחַ לוֹ סִבָּה זוֹ, שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לֹא 'לְהִתְנַפֵּחַ' מִמַּה שֶּׁעָשָׂה אֶלָּא לְהִשָּׁאֵר 'קָטָן', וּבְכָךְ זוֹכֶה שֶׁהַמִּצְוָה תַּעֲלֶה בִּשְׁלֵמוּתָהּ לַקְּדֻשָּׁה.

יַחַד עִם זֹאת, יֵשׁ לְהַדְגִּישׁ כִּי אוֹתוֹ אֶחָד שֶׁפָּגַע – לֹא נָהַג כַּשּׁוּרָה; יֵשׁ דֶּרֶךְ אֵיךְ לְהָעִיר וּלְהָאִיר. "שֶׁיִּהְיֶה שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאַהֵב עַל יָדְךָ" (יוֹמָא דַּף פ"ו עַמּוּד א').