אז מה זה בעצם חנוכה בשבילי?

כשהייתי צעירה, היה זה חלום על סופגניה עם הרבה נוגט…

ברבות הימים הרופא כבר הזהיר אותי שלא לעבור בכלל על יד המאפייה בין שמחת תורה לחנוכה… נשארתי עם הרצון, אבל מבלי שיהיה לי איך לבצע אותו.

 

בעצם כל החיים שלי הם ככה. הרצון גדול מהאפשרות להוציאו אל הפועל. 

 

אני נכנסת לחנות הבגדים… רוצה לקנות את הכל, הכיס אינו מאפשר, בשקית עדיין נמצאת החשבונית המנופחת של חנות ה"חד פעמי"… מה אני עושה?

בשביל מה בראת את כל זה אבא? בשביל מי?

 

ואז משום מקום צצה ועולה לי אותה שיחה מאלפת של "דרך הבעש"ט":

"כל העולם ניזון בשביל של רבי חנינא בן דוסא, והוא די לו בקב חרובים". 

איך הוא עשה זאת?

 

כשרבי חנינא ראה את הקב חרובים שלו הוא קודם כל הבין שגם זה לא מגיע לו… לא מגיע לי כלל דירה, לא מגיע לי כלל לזכות להיות אמא ולא מגיע לי כלל לראות נחת יהודית. כל מה שכן יש לי זה הרחמים של אבא!  נכון, יש כאלה שיש להם יותר, אבל האם הן שמחות במה שיש להם? האם הן ישנות טוב בלילה שהשמלה הפרחונית עדיין עומדת על בובת הראווה בחנות, ועדיין לא מצאה את מקומה בארון הבגדים שלהן? ודאי שלא! 

 

בעבר כשמישהי היתה צריכה שמלה היא היתה ניגשת לתופרת (לאחר שכמובן קנתה את הבד בעצמה) ולאחר כמה ימים של המתנה, היתה השמלה בידה. הערך של הקניה היה אמיתי, ההתרגשות היתה בשיאה (לא לחינם תיקנו לנו חכמינו ברכת שהחיינו על בגד חדש… מי היום מברכת בכלל? אם לבשתי את הבגד פעמיים אני ממש מסכנה…) 

 

אבל היום הזמן שאנו משקיעים על קניית שמלה הוא כמה דקות בכלל, ומי מדבר על קניות ברשת…

 

כשהקניה היא כל כך מהירה, היא לא מותירה בנו שום שמחה, וכדי להיות שמחה בחלקי אני צריכה להגביר את קצב הקניות, דבר שגורם לבעלי ל'אבד' את הכרטיס מידי פעם… "מצטער הייתי חייב לחסום אותו… שלא ימצא אותו מישהו…". 

 

עץ החרוב מוציא את פריו לאחר שבעים שנה !!! שבעים שנה של המתנה מורטת עצבים ! ומה בסוף יוצא? חרובים – שמחריבים גופו של אדם. מה יש לרבי חנינא מהעץ הזה? יש לו את השמחה של ההמתנה!  

 

היסוד של ההמתנה הוא היסוד של השמחה בחלקי. עם היסוד הזה יצאתי שוב לשדרת החנויות, עוברת שוב ליד המאפיה הריחנית ורואה את המבטים של הסופגניה עלי… "קחי אותי! את תהני! אני שלך". אני מהנהנת בראשי ואומרת לה: "בוודאי שאני רוצה, אך למה דווקא עכשיו? מה יקרה אם ניפגש בעוד כמה דקות/שעות/ימים?"

 

והנה זה פלא. כל הרצון והחשק נרגע, התאווה נכנסה לממדיה הטבעיים. המשכתי לחנות הבגדים, כבר מרחוק קרצה לי בעיניה השמלה שחלמתי עליה כבר מהרגע בו לקחתי את ההלוואה האחרונה מהבנק… והיא עדיין עומדת שם, מחכה לי מששת ימי בראשית… "נכון שאני מיוחדת? נכון שאני מתאימה לך?" 

– נכון בהחלט, אני ישמח אם תחכי לי כאן, אני בהחלט רוצה שנהיה חברות, אבל זה לא חייב להיות הרגע…

 

מבקשת ממכן שתסבירו לי איך זה שלפתע השמלה כבר לא נראית לי כל כך נוצצת ונדירה? לאן נעלם הברק שלה שלא נתן לי מנוחה?

 

הבנתי שבעצם חוסר ההמתנה הוא אחד הגורמים הגדולים של ריבוי התאווה.

תודה לך השם על כך שריחמת עלי שאזכה ליישם את היסוד הזה. 

 

קלטתי שגם לזכות להמתנה צריכים המתנה! אז מי בעצם נתן לי את ההמתנה הראשונה? משאירה לכן לענות…

 

גם חנוכה הוא הַמְתָּנָה! רק אחרי שמונה ימים אנחנו מגיעים לחנוכיה מושלמת.  ההמתנה היא פרס, היא חס ושלום לא עונש! תשאלו את הסבתות שלנו…