רציתי לשתף בתופעה שאני חווה: 

אירחתי לשבת אורחים, הייתה שבת נפלאה! אוכל בטעם גן עדן וחידושי תורה מדהימים סביב לשולחן. האירוח הוגדר הצלחה כבירה! מעין עולם הבא ומחמאות מכל עבר.

אחרי האירוח ירדתי שאול שאולה, כמו סמרטוט משומש ועצבני ששכחו בדלי עם מים למשך שבוע, ואז סחטו!

וזה לא הפעם הראשונה שאחרי אורות גדולים – אני נופלת לתהום.

אחרי הבר מצווה של הבן בכותל הכל היה מושלם, אווירת קדושה מטורפת. וכשהכל נגמר חלפה לה הקדושה, נשארה אמא מבולבלת! 

אחרי הנסיעה לקברי צדיקים, שם אני באורות: לא מפסיקה להתפלל. ספר התהילים לא יורד לי מהיד…חוזרת לבית ו…נלחמת עם עצמי להחזיק סידור ביד.

למה השינוי הקיצוני הזה? מגובהי מרומים אל הארץ ממש?

מאין יבוא עזרי? עזרי מעם השיעורים של הבעל שם טוב

-כבוד הרב מדוע זה קורה לי? מדוע כשאני נוגעת בהכי קדושה מיד אחרי זה השם זורק אותי לארץ ממש וכל העצמות שלי כואבות מהנפילה הזאת 

באחד השיעורים הרב הסביר כך:

"אשת חיל" לו יתואר שאת כוס חד פעמית לרגע (כוס חד פעמית?! מעליב ומשפיל בו זמנית. אני אוחזת שאני כוס מזכוכית קריסטל משובחת… אשת חיל שכמותי, לא?) 

הרב המשיך: לו יתואר שאני מגביה את הכוס מהרצפה ומחזיק אותה באוויר. האם הכוס עלתה והתקדמה בעצמה למעלה? האם אפשר לומר שזאת כוס מיוחדת שיודעת לרחף?

– לא ! ממש לא! 

– לו יתואר עכשיו שלכוס יש פה לדבר והיא הייתה יכולה לדבר וכך הייתה אומרת: "תראו כולם איך התקדמתי לבד ועליתי! תראו איזה כוס מיוחדת אני כך למעלה על גג העולם"

– חחח חצופה הכוס הזאת ! (אופסס… זאת אני?)

– את יודעת מה הייתי עושה לכוס כזאת? לטובתה? אני אפתח את היד ואתן לה ליפול למטה למטה… 

– למה? (נחרדתי …. ופתאום שמחתי שאני לא כוס זכוכית קריסטל … ואווו הייתי מתפרקת לאלף חתיכות קטנות)

– אני אשחרר את אחיזתי בה בכדי שהיא תראה שהיא לא נשארה באוויר בזכות עצמה , תקוותי שהכוס לא תבכה ותתלונן אלא תקלוט ותבין שהיא כוס חד פעמית ("טוב לי כי עונתי למען אלמד חוקך")

– כוס חד פעמית מסכנה שכמותה! (שכמותי!) כבוד הרב איפה הרחמים? מה היא תישאר כואבת לנצח על הריצפה? אין המתקה?

– יש, בהחלט יש! מספיק שהכוס תגיד: היי אדון, סליחה, טעיתי, זאת לא אני שעליתי כך גבוה! אני בסך הכל כוס פלסטיק, מי אני בכלל? אתה זה שמעלה אותי כך למעלה ואני מודה לך על זה!

אז כשהכוס מכירה את שיפלותה השם מגביהה אותה עד מרום. "משפיל גאים עד ארץ, מגביה שפלים עד מרום". ולשאלתך, כל המקומות שנגעת בקדושה והיית שם גבוה בשמים, אחזת שאת בקדושה הזאת בזכות עצמך! זה הכניס בך גאווה. אין ברירה לאבא שבשמים אלה לשחרר את אחיזתו ממך ולתת לך ליפול למטה. דרך אגב זה קרה לעם ישראל אחרי קריעת ים סוף. כולם שם היו בדרגת נביאים ממש! ומתוך הקדושה הזאת הם שרו את שירת הים. אבל בני ישראל אחזו שהם בעצמם הגיעו לקדושה הזאת.  

כבוד הרב תזכיר לי שוב מה לעשות אחרי הנפילה?

שלב ראשון – כשכואב לך אל תתעלמי מהכאב, אל תתעלמי מהנפילה. אבא שבשמים קורא לך דרך הכאב! אל תנתקי את הטלפון.

שלב שני – קחי את הנפילה הזאת ותלמדי ממנה "הנה זאת אני! כוס פלסטיק על הריצפה ללא הרחמים שלך" אתה אירחת לשבת אני בלעדיך סמרטוט בלי כוחות, אתה עשית בר מצווה לבן אני בלעדיך קוטרית ועצלה, אתה התפללת ספר תהילים שלם בקברי צדיקים – אני בלעדיך בקושי מחזיקה סידור, תביני את שיפלותך ותצעקי אל השם: אבא! אני חסרת אונים בלעדיך! תציל אותי! 

שלב שלישי- אם את בכיוון הנכון רואים תוצאות בשטח! את לא מדברת ומברברת הבעל שם טוב…. אלא רואים שינוי בשטח. את מדברת יותר ברכות, פחות כעסנית, פחות עצבנית, יותר סבלנית ומעודנת. או אז השם לוקח את הנפילה הזאת שלך וממתיק אותה ומעמיד אותך על רגליך.

ותזכרי שבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.