בְּהַכָּרַת הַשִּׁפְלוּת – מִתְגַּלּוֹת הַנְּקֻדּוֹת הַטּוֹבוֹת בָּאִישִׁיּוּת

כְּשֶׁאָדָם מַכִּיר וְלוֹמֵד מִפְּגָמָיו אֶת שִׁפְלוּתוֹ, אֲזַי מִמֵּילָא צָצוֹת וְעוֹמְדוֹת מוּל עֵינָיו הַנְּקֻדּוֹת הַטּוֹבוֹת שֶׁבּוֹ מִבְּלִי לְחַפֵּשׂ אוֹתָן. וְזֶה גּוּפָא הַסִּימָן שֶׁאָכֵן הִכִּיר אֶת שִׁפְלוּתוֹ, אַךְ אִם צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ בְּעַצְמוֹ נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת, סִימָן שֶׁעֲדַיִן לֹא הִכִּיר בֶּאֱמֶת אֶת שִׁפְלוּת הָאָדָם וַעֲדַיִן חֵי בְּמַעֲרֶכֶת שֶׁל גַּדְלוּת, אֶלָּא שֶּׁטּוֹעֵן לְעַצְמוֹ: "כַּמָּה אֲנִי קָטָן, תִּרְאֶה אֵיךְ כֻּלָּם גְּדוֹלִים וּמֻצְלָחִים חוּץ מִמֶּנִּי". וְזֶה סִימָן שֶׁעֲדַיִן חֵי בְּמַעֲרֶכֶת שֶׁל גַּדְלוּת כִּי לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר אֵין מֻשָּׂג "אָדָם גָּדוֹל", כִּי הָאֱמֶת שֶׁלָּנוּ: "וְאָנֹכִי תּוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" (תְּהִלִּים כ"ב ז'), וְכָל יִּתְרוֹן שֶׁיֵּשׁ בִּי – אֵינוֹ אֶלָּא גִּלּוּי שְׁכִינָה.