הַמַּטְמוֹן שֶׁמִּתְגַּלֶּה בַּכַּעַס עַל הָעֶלְבּוֹן

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, כְּשֶׁאָדָם נִפְגָּע מִדִּבְרֵי חֲבֵרוֹ מִתְעוֹרֶרֶת אֶצְלוֹ מִדַּת הַכַּעַס כְּלַפָּיו, וְזֶה נוֹצָר מִכָּךְ שֶׁהָאָדָם בְּתוֹךְ תּוֹכוֹ יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ צֶדֶק בְּדִבְרֵי חֲבֵרוֹ עָלָיו, אֶלָּא שֶׁהוּא מְנַסֶּה תָּמִיד לְהַכְחִישׁ וּלְהַדְחִיק, וּבָא הֶחָבֵר וְהוֹצִיא אֶת הַכֶּתֶם הַזֶּה הַחוּצָה, וְעַל זֶה חָרָה אַפּוֹ עָלָיו. וְהָרְאָיָה לָזֶה, שֶׁהֲרֵי אִם אֶחָד יֹאמַר לַחֲבֵרוֹ: "אַתָּה חַלּוֹן", אֲזַי לֹא יִפָּגַע וְלֹא יִכְעַס, כִּי הֲרֵי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה לֹא נָכוֹן כְּלָל. יוֹצֵא אִם כֵּן שֶׁבְּכָל כַּעַס – יֵשׁ אוֹצָר וּמַטְמוֹן, שֶׁהִנֵּה כָּעֵת הִתְגַּלָּה לִי, שֶׁאָכֵן בְּתוֹכִי יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁאֲנִי מַסְתִּיר שֶׁנִּתְגַּלָּה כָּעֵת, וְאִם כֵּן עָלַי לְנַצֵּל אוֹר זֶה וְלִלְמֹד מִמֶּנּוּ מָה אֲנִי צָרִיךְ לְתַקֵּן.