הַקֶּשֶׁר עִם הֶחָנִיךְ: "אֲנִי בְּדִיּוּק כָּמוֹךָ"

מְחַנֵּךְ צָרִיךְ לִצֹּר מַצָּב שֶׁל קֶשֶׁר נַפְשִׁי בֵּינוֹ לְבֵין הֶחָנִיךְ, וּלְשַׁדֵּר לֶחָנִיךְ אַהֲבָה וְקִרְבָה. יֵשׁ מְחַנְּכִים הַסּוֹבְרִים שֶׁהֵם יַגִּיעוּ לְמַצָּב זֶה עַל יְדֵי פְּעֻלּוֹת חִיצוֹנִיּוֹת, כְּגוֹן שֶׁיְּשַׂחֲקוּ עִם הַתַּלְמִידִים בֶּחָצֵר אוֹ שֶׁיֵּרְדוּ לָרָמָה הַנְּמוּכָה שֶׁלָּהֶם כְּדֵי לְהַרְאוֹת לַתַּלְמִיד: "הִנֵּה אֲנִי חָבֵר שֶׁלְּךָ". אוּלָם הַדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה לְהִתְחַבֵּר לַתַּלְמִיד הוּא, כְּשֶׁהַמְחַנֵּךְ חָשׁ בִּפְנִימִיּוּתוֹ שֶׁהוּא בְּמַהוּתוֹ לֹא טוֹב יוֹתֵר מֵהַתַּלְמִיד, אֶלָּא "אֲנִי בְּדִיּוּק כָּמוֹהוּ", אֲזַי נוֹצָר קֶשֶׁר נַפְשִׁי בֵּינֵיהֶם, וְנַעֲשִׂים מְחֻבָּרִים בַּפְּנִימִיּוּת. אַךְ כָּל עוֹד הָרַב אוֹחֵז מֵעַצְמוֹ "אֲנִי טוֹב יוֹתֵר מֵהַתַּלְמִיד", וְהַמְחַנֵּךְ נִמְצָא לְמַעְלָה וְהֶחָנִיךְ נִמְצָא לְמַטָּה – הַדָּבָר מְשֻׁדָּר לַנֶּפֶשׁ וְיוֹצֵר מֶרְחָק וְנִתּוּק רִגְשִׁי, מַה שֶּׁיִּגְרֹם לַתַּלְמִיד לֹא לְהִפָּתַח וְלֹא לַחְשֹׂף אֶת עַצְמוֹ וְחֻלְשׁוֹתָיו, פֶּן יְבֻלַּע לוֹ.