דָּבָר רִאשׁוֹן: לָתֵת אֹזֶן קַשֶּׁבֶת וְאֶמְפַּתְיָה

יֵשׁ מַצָּבִים שֶׁבָּהֶם הָאָדָם כָּל כָּךְ כָּאוּב, בִּגְלַל מַעֲבָר קָשֶׁה שֶׁעָבַר עָלָיו, וְנִגָּשׁ אֵלָיו חָבֵר וְאוֹמֵר לוֹ: "הַעֲלֵה אֶת הַצַּעַר שֶׁלְּךָ לְצַעַר הַשְּׁכִינָה", וְהוּא עוֹנֶה לוֹ: "עֲזֹב אוֹתִי, עַכְשָׁיו לֹא מְדַבֵּר אֵלַי צַעַר הַשְּׁכִינָה". יֵשׁ לָדַעַת, שֶׁדָּבָר רִאשׁוֹן אָנוּ צְרִיכִים לָתֵת לְחָבֵר אֹזֶן קַשֶּׁבֶת, שֻׁתָּפוּת לַכְּאֵב שֶׁלּוֹ וְגִלּוּי הֲבָנָה לְמַצָּבוֹ. וְרַק אַחַר כָּךְ, כְּשֶׁנִּרְגָּע מְעַט, נִתָּן לְדַבֵּר אִתּוֹ עַל לִמְצֹא אֶת ה' בְּתוֹךְ הַצַּעַר. "אַשְׁרֵי הַמְדַבֵּר עַל אֹזֶן שׁוֹמַעַת" (זֹהַר תְּצַוֶּה דַּף קפ"ו עַמּוּד ב').