כשאנו רואים דבר שהוא נגד ההלכה, נגד ההשקפה, נגד מה שגדולי ישראל נהגו והדריכו את העם, מיד עולה בנו רגש של "קנאות"

שכיח הדבר שכשאדם רוצה להוכיח במילי דשמיא, בד"כ הדיבורים שיוצאים ממנו זה דברי תוכחה, דברי קנאות. אם זה בלהעיר לאחד שמדבר בזמן הקדיש או להעיר למי שמאחר את זמן קריאת שמע (שלא תאחרו! היום הכי מאוחר זה ב9:30!!  😉 ) ועוד דוגמאות לרוב. ובאמת הם נושאים שבאמת צריך להוכיח עליהם.

השאלה היא האם הדרך שלו נכונה, האם הכיוון שלו נכון.

מפרשים האבן עזרא והחיזקוני במקום "האזינו- כי מילת האזינו מגזרת אוזן."

וידוע הדבר שהסיבה שקוראים לאוזניים בשמם זה כי מטרתם לאזן את הגוף.

נראה לומר שמלמד אותנו משה רבינו העניו מכל אדם את הדרך הנכונה להוכיח. כאשר אדם בא להוכיח על דברי תורה, תוכיח בצורה מאוזנת!! בצורה חכמה שאתה מבין את האדם שממולך.. אין בעיה שיפריע לך שמישהו מדבר בתפילה, אדרבה ואדרבה, אבל אם תוכיח אותו בקיצוניות "אתה יודע מה הזוהר אומר על מי שמדבר בזמן התפילה?! עדיף שלא תדע…", לא יועיל לך הדבר והוא ימשיך לדבר והוא יסתכל עליך כפאנט וקיצוני, ותוציא את כוחך לשווא. אבל כאשר אדם בא בצורה מאוזנת, והוא מבין את הקושי שבדבר בין אם זה כי היה קשה לו בעבר, בין אם זה כי הוא נכווה מזה, אז הוא ידע איך לגשת לנושא והוא עושה את זה בצורה נעימה "ידידי היקר, אתה יודע כמה הייתי מדבר פעם בזמן התפילה? אבל שמתי לב שזה מפריע לאחרים קצת אז הפסקתי". לכן אומר משה רבינו שאתה מדבר על דברי שמיים, על רוחניות, תדבר במצב של האזינו, של איזון, ואז אומר האור החיים הק' " ותשמע הארץ מעצמה", השומעים ירצו לשמוע אותך בלי שתתאמץ.