אבא שבשמים אמר לי כך:

– ביתי, את יורדת בזהירות מהשמים לארץ דרך הסולם הזה, אל תדאגי את לא תיפלי, הסולם מוצב ארצה. 

– אבא איפה אתה תיהיה? 

– כאן, ניצב על הסולם ומשגיח עליך כל הזמן.

– מדוע אני צריכה להפרד ממך ולרדת ארצה?

– כי שם יש ניצוצות שרק את כיהודייה יכולה לעלות ולתקן אותם. המלאכים יקחו ממך מה שתמצאי שצריך תיקון ויורידו לך ולעולם את מה שהעלית מתוקן. 

– אבל מה אוכל שם? מה אלבש?

– אתן לך לחם (תורה) ואלביש אותך בגדי מלכות (מצוות). 

פחדתי מאוד, אבל ירדתי בסולם בזהירות, הגעתי ארצה. ואוווו איזו בריאה יפה, שמש, ירח, ים, עצים וחיות הכל יפה כל כך. פגשתי אפילו את האדם והקמתי איתו בית. פגשתי גם את הנחש שנמצא בי…

שכחתי את תפקידי, שכחתי את הסולם, שכחתי את הניצוצות, והכי גרוע שכחתי את אבא שניצב על הסולם ומחכה לי…

אבא ניסה לקרא לי מראש הסולם, לא שמעתי כלום. הוא שלח לי שליחים דרך מניעות וסיבות, לא הבנתי כלום. הוא זרק לי מראש הסולם פרחים וכסף… חחח דרכתי על הפרחים ואת הכסף לקחתי. 

לא הייתה לאבא ברירה, הוא התחיל לזרוק עלי אבנים. בתחילה קטנות, אבני חצץ… זה הפריע אבל לא נורא, התרגלתי, והמשכתי בשלי. ואז הוא זרק עלי אבנים גדולות. סוף סוף הרמתי את הראש –   לראות מי זורק עלי אבנים? זה כואב! זה פוצע את בשרי! וסוף סוף "מבשרי חזיתי אלוק". 

– אבא ?!? זה אתה? – כן בתי זה אני – ואווו שכחתי אותך – אני יודע, מצטער שנאלצתי לייסר אותך כך … אבל לא הרמת אלי ראש בשום דרך אחרת. – זה בסדר גמור, זה מגיע לי, צדיק אתה על כל הבא עלי , הלכתי כאן לאיבוד… סליחה. תזכיר לי מה לשלוח לך בסולם?

– את זוכרת שלפני שבוע כעסת על הבעל והילדים בהכנות לשבת, צעקת ורתחת … – כן …. איזה בושות, כולי הייתי אש שורפת, סליחה. מה אני עושה? תעלי אליי את הכעס הזה כאן בסולם, ונתקן את זה! מיד הגיע מלאך, לקח ממני את הכעס, העלה אותו בסולם, ומלאך אחר הוריד לי במקומו שמחה לי ולכל בית ישראל.

– הכעס הזה? הפחד הזה? הקנאה הזאת? הצער הזה? התאוות האלו? הן הניצוצות שאני צריכה להעלות אליך, אבי? – כן בתי היקרה, תעלי אותם אליי ואוריד לעולם שמחה, יראת שמים, קנאת השם, צער השכינה ואהבת השם טהורה. אל תתביישי בהם. אל תיבהלי מהם. אל תסתירי אותם. פשוט תכירי בהם שכך את. ותעלי אותם בסולם אליי באהבה. 

וכך אני הולכת במסע החיים ב"דרך הבעל שם טוב" – בתקופות טובות מסתכלת למעלה ומדברת עם אבא שבשמים. ובתקופות פחות טובות שוכחת אותו… ואת הסולם, חוטפת אבנים, ובזכות זה מרימה את הראש ומחפשת את הסיבה למעלה. למדתי לאהוב את האבנים (הייסורים) שמזכירים לי את אבא. התאמנתי להרים ראש כבר מהאבן הראשונה… אבא , זה אתה? התשובה תמיד מחממת את הלב- "כן בתי, זה מאבא האוהב, אני כאן למעלה אל תשכחי אותי ניצב בסולם למעלה לשמור עלייך. מסוכן שם למטה בלעדיי… אל תלכי לי לאיבוד יקירתי. תיצרי איתי קשר, אשמור עלייך". "הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל".