שפלות שמביאה למסע

יש אנשים שכשהם מכירים בשפלותם – הם נשברים. מרימים ידיים.

אבל שפלות אמיתית לא אמורה לעצור אותך, אלא דווקא לדחוף אותך קדימה.

"וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל".

שואלים חז"ל: מדוע נאמר "ראשי המטות  "ולא "ראשי השבטים "?וכן צריך להבין את חיבור

פרשיות מטות ומסעי המחוברות זו לזו – ומה באה התורה ללמדנו בכך מסר לעבודת השם.

רואים אנו דבר מיוחד אצל משה רבנו – שהשם יתברך ציווה אותו לקחת מטה

ולעשות בו את האותות והמופתים, ולא בידיו.

דבר זה בא ללמדנו שאין בנו כוח עצמי משלנו, אלא אנו כַּמַּטֶּה ביד האדם –

אשר יעשה בו כטוב בעיניו. ואם יַשְלִיכֵהוּ – יהיה כאבן שאין לה הופכין.

וזו ההכרה שהייתה תמיד לנגד עיניו של משה רבנו :

"אני כמטה שאינו יכול לעשות דבר, לולא השם השולח את חסדיו."

"וידבר משה אל ראשי המטות" – תזכורת למציאות האדם:

אנחנו "מטות" ביד היוצר, ואין בנו כוח מצד עצמנו.

יבוא האדם ויאמר: אם כן, מאחר שאני רק מטה – אין לי מה לעשות עם עצמי;

לא אשתדל ולא אתאמץ, שהרי איני פועל מאִתִּי.

אך באה התורה ואומרת "מטות מסעי" – ההכרה שאנו מטה אינה אמורה להוביל לפסיביות,

אלא להפך – להתקדמות בעבודת ה'. לנסוע, לנוע, להתקדם.

אם הכרת השפלות מביאה אותך למצב של קיפאון – זו אינה שפלות, אלא הפקרות.

כי הכרת שפלות אמיתית מביאה את האדם לעשייה מתמדת, לשמחת חיים ולקרבת אלוקים.

בדרך הבעל שם טוב, שפלות אינה חולשה –

אלא נקודת מוצא שממנה אפשר להתחיל ללכת באמת.

מדור זה נכתב על ידי אברכי כולל 'דרך הבעל שם טוב' –

כי תורה אמיתית לא נשארת בבית המדרש, היא ממשיכה איתך לכל הדרך.