עוד תפילה אחת!
רציתי לשתף אתכם בסיפור ששמעתי מחבר טוב, אח לדרך.
הם החליטו לעשות שבת מחוץ לבית. לשכור דירת נופש, משהו לא יקר במיוחד,
רק כדי לעצור קצת באמצע החיים.
הם שיתפו את הילדים, שהתרגשו מאוד מהרעיון, והתחילו לעבור על מספרי טלפון
של מקומות ודירות, כדי למצוא משהו שיתאים לתנאים שלהם.
ויש לציין: זו לא הייתה משימה פשוטה. מספר הנפשות, עניין ההתניידות,
ועוד כמה תנאים חשובים שהיו צריכים להסתדר. מטלפון לטלפון,
העניין נראה פחות ופחות מתקדם לכיוון המיוחל.
הגיע יום חמישי בלילה. כל הבית נרתם לחיפוש. זה מעלה רעיון מכאן,
וזה מעלה רעיון משם. חלק מהילדים מנסים לעזור בהתארגנות,
כדי שאם תימצא הדירה — יוכלו לצאת אליה בזמן.
אבל האכזבה הייתה גדולה. כמה מקומות שכבר נראו מתאימים,
ענו תשובה שלילית: תפוס, הובטח לאחרים, או פשוט לא הסתדר.
שעת השינה כבר עברה מזמן, והילדים התחילו להפנים שמחר — עסקים כרגיל.
בית ספר, יום שישי רגיל בבית. לא רע, כמובן, אבל אחרי שטעם החופשה
כבר היה בפה — זה היה מאכזב.
גם אחרי שעלו לישון, עוד הייתה בהם תקווה שאולי בבוקר יקומו לבשורה טובה.
אולי אבא ואמא ימצאו משהו אחרי שהם כבר נרדמו.
אבל בפועל — זה לא קרה.
בבוקר הם סחבו את עצמם לבית הספר בקושי, בהרגשה של:
“אולי לא היינו צריכים בכלל להתחיל עם זה אתמול…”
לפני שיצאו, אמר להם החבר שלי:
“הכול עוד יכול להשתנות. לכו ותתפללו להשם שימצא לנו משהו.
ראיתם שאבא ואמא לא הצליחו למצוא.
בואו נלמד מזה שרק השם יכול להביא לנו את מה שאנחנו צריכים”.
ואכן, בשעה תשע בבוקר נמצאה דירה!
במחיר מתאים, בתנאים טובים, וההכרעה נפלה. יוצאים לשבת.
“התארגנו אני ואשתי”, מספר החבר, “וכשהיינו כבר לקראת סוף האריזה,
החלטתי לצאת ולהפתיע את הילדים בבית הספר, ולהוציא אותם מוקדם מהצפוי,
כדי שישמחו ויחוו את מה שכל כך חיכו לו”.
בדרך הביתה, סיפרה לו בתו בת השמונה מה התרחש באותו יום בכיתה.
המורה דיברה עם הילדות על ברכת “שמע קולנו”,
שבה כל אחד יכול לבקש בקשות אישיות מבורא עולם בשפה שלו.
היא הסבירה את המעלה הגדולה של דיבור אישי עם השם.
ואז הבת ביקשה רשות לדבר.
היא סיפרה למורה מה עבר עליהם מאתמול בלילה;
איך ההורים שלה מאוד רצו למצוא מקום לשבת ולא מצאו,
ואיך גם עכשיו היא ממשיכה לבקש מהשם שימצא להם מקום שיוכלו לצאת אליו.
המורה התרגשה מאוד ואמרה לה:
“אני לא מאמינה! לא חלמתי שילדה בגיל שלך תבין כל כך טוב את מה
שהסברתי עכשיו על תפילה. תדעי לך שאת ילדה ברמה גבוהה!”
עד כאן סיפור יפה. אבל כאן מגיע החלק המטלטל באמת.
הילדה פנתה לאביה ושאלה בתמימות:
“אבא, אני לא מבינה את המורה. לא חשבתי שיש מישהו שלא יודע את הדבר
הכי פשוט הזה — שאפשר להתפלל להשם על מה שרוצים…”
אומר לי החבר:
“באותו רגע הרגשתי שקיבלתי בומבה. אבל לא בומבה כואבת,
אלא צ’פחה של אבא אוהב.ילדה קטנה אומרת לך: אבא, תראה למה זכית!
האמונה זורמת לילדים שלך בוורידים. האם הודית לקב”ה על כך פעם אחת?
האם אתה חושב שזה מובן מאליו?”
ודרך אגב, מיד בשיעור הבא קראו לה מהמשרד ואמרו לה שבאו לקחת אותה.
“הדבר הראשון שעלה לי בראש”, היא אמרה,
“היה: השם שמע את התפילה שלי. אני בטוחה!”
כל מילה נוספת — מיותרת.