הַכָּבוֹד שֶׁל הָאַבָּא – כְּשֶׁמְּבַקֵּשׁ סְלִיחָה!
מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּאָב שֶׁפָּגַע בִּבְנוֹ בֶּן הָאַרְבַּע עֶשְׂרֵה, עַל יְדֵי שֶׁהֵעִיר לוֹ בְּלֵיל שַׁבָּת בִּפְנֵי בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה עַל כָּךְ שֶׁהוֹלֵךְ בְּצוּרָה מְרֻשֶּׁלֶת, עִם חֻלְצָה בַּחוּץ וְכַדּוֹמֶה. הַבֵּן נִפְגַּע עַד עִמְקֵי נִשְׁמָתוֹ, וּמֵאָז בְּקֹשִׁי דִּבֵּר עִם אָבִיו, רַק "בֹּקֶר טוֹב" וְ"לַיְלָה טוֹב".
בְּמִקְרֶה כָּזֶה, מֻמְלָץ לָאָב לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה מִבְּנוֹ, לָגֶשֶׁת אֵלָיו וְלוֹמַר לוֹ: "בָּאתִי לְהִתְנַצֵּל עַל מַה שֶּׁהָיָה. אֲנִי מוֹדֶה שֶׁטָּעִיתִי, אֲנִי בְּסַךְ הַכֹּל בֶּן אָדָם וּלְכָל אֶחָד יֵשׁ טָעֻיּוֹת, וַאֲנִי רוֹצֶה שֶׁנְּחַדֵּשׁ אֶת הַיְחָסִים הַטּוֹבִים בֵּינֵינוּ". וְאֵין חֲשָׁשׁ שֶׁעַל יְדֵי זֶה הַבֵּן יְזַלְזֵל בִּכְבוֹד אָבִיו, שֶׁכִּבְיָכוֹל הָאָב 'מַשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ' בְּפָנָיו. אֶלָּא אַדְּרַבָּה, זֶהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל הָאָב, שֶׁמִּתְגַּבֵּר עַל עַצְמוֹ וּמַרְאֶה דֻּגְמָא שֶׁל בַּקָּשַׁת סְלִיחָה, וּבִפְרָט שֶׁנִּכְנָע לְבוֹרְאוֹ וְלֹא לִבְנוֹ.