תְּפִלַּת הַלֵּב – בַּקָּשַׁת הַצָּלָה כְּאָדָם הַטּוֹבֵעַ

"וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם – זוֹ תְּפִלָּה" (תַּעֲנִית דַּף ב' עַמּוּד א').

עַד שֶׁהִכַּרְתִּי אֶת דֶּרֶךְ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, הַתְּפִלּוֹת שֶׁלִּי הָיוּ: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי אָמְנָם טוֹב בִּיסוֹדִי, אֲבָל עֲזֹר לִי לִהְיוֹת טוֹב יוֹתֵר", כְּלוֹמַר: הִתְקַדְּמוּת אִישִׁית נוֹסֶפֶת בַּעֲבוֹדַת ה', מִהְיוֹת טוֹב לְטוֹב מְאֹד. אוּלָם, אַחֲרֵי הִוָּדְעִי לְדֶרֶךְ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, הַתְּפִלּוֹת הֵן כָּךְ: "ה', אֲנִי מִצַּד עַצְמִי שָׁפָל, כֻּלִּי מִדּוֹת רָעוֹת, רַחֵם עָלַי וְהַצִּילֵנִי שֶׁהַחִסָּרוֹן שֶׁלִּי לֹא יֵצֵא הַחוּצָה, וְתֵן לִי עוֹד וָעוֹד מֵהַטּוֹב שֶׁלְּךָ – שֶׁיִּתְגַּלֶּה דַּרְכִּי". וּבְעֶצֶם, הַתְּפִלָּה כָּעֵת הִיא בַּקָּשַׁת הַצָּלָה שֶׁל אָדָם הַטּוֹבֵעַ בְּתוֹךְ יָם שֶׁל תַּאֲווֹת וּרְצוֹנוֹת מְגֻשָּׁמִים, שֶׁמְּבַקֵּשׁ עֶזְרָה וְרַחֲמִים מֵהַמַּצִּיל, הַפּוֹדֶה וְהַמּוֹשִׁיעַ. זוֹ תְּפִלָּה טִבְעִית וּפְשׁוּטָה יוֹתֵר, הַנּוֹבַעַת מִמַּעֲמַקֵּי הַלֵּב, וְלֹא תְּפִלָּה שֶׁל מֹחַ, שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִהְיוֹת מִתְקַדֵּם יוֹתֵר.