"אַף אֶחָד לֹא אָמוּר לִסְבֹּל בִּגְלָלִי!"

לִפְעָמִים מַזְמִינִים דַּרְשָׁן לִמְסֹר שִׂיחָה לִפְנֵי צִבּוּר, וְהוּא נִמְצָא בְּמַצָּב שֶׁל "יֹבֶשׁ פְּנִימִי" – הַאִם יִמְסֹר אֶת הַשִּׂיחָה לְפִי הַמַּצָּב שֶׁלּוֹ, אוֹ יִשְׁתַּדֵּל לִמְסֹר שִׂיחָה שְׂמֵחָה וּמְלֵאַת הִתְעוֹרְרוּת, עַל אַף שֶׁזֶּה לֹא יוֹצֵא לוֹ מֵהַלֵּב? וּכְמוֹ כֵן, אִם פָּגַשְתָּ חָבֵר בָּרְחוֹב, וְאַתָּה נִמְצָא בְּצַעַר עַל נוֹשֵׂא כָּל שֶׁהוּא, הַאִם אַתָּה אָמוּר לְחַיֵּךְ אֵלָיו וּלְהָאִיר לוֹ פָּנִים, אוֹ לְהִתְנַהֵג אֵלָיו כְּפִי מַה שֶׁאַתָּה בֶּאֱמֶת מַרְגִּישׁ כָּעֵת, וְלוֹמַר לוֹ "שָׁלוֹם" קַר וְיָבֵשׁ?

הַתְּשׁוּבָה הִיא: אַף אֶחָד לֹא אָמוּר לִסְבֹּל בִּגְלָלִי, עָלַי לְהַנְעִים לַזּוּלַת, וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַנִּדְרָשׁ לְהוֹעִיל לָרַבִּים עַד כַּמָּה שֶׁבִּיכָלְתִּי. "וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת" (אָבוֹת א' ט"ו). דְּהַיְנוּ: שֶׁיִּסְבְּרוּ שֶׁזֶּה כָּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁזּוֹ הַצָּגָה וְלֹא בֶּאֱמֶת.