גַּם מְעַט זֶה טוֹב

יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל כְּפִי יְכָלְתּוֹ, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא הִצְלִיחַ לְהַגִּיעַ לַמַּצָּב הָרָצוּי לוֹ צָרִיךְ לוֹמַר לְעַצְמוֹ: "גַּם מְעַט זֶה טוֹב". "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ – עֲשֵׂה" (קֹהֶלֶת ט' י'). כִּי הָעִקָּר בַּחַיִּים הוּא לֹא הַתּוֹצָאוֹת וְהַהֶשֵּׂגִים, אֶלָּא הָעֲבוֹדָה, הַמַּאֲמָץ וְהַלְּחִימָה. וּבְכָל מִקְרֶה, הַתּוֹצָאוֹת אֵינָן מְיֻחָסוֹת לָאָדָם אֶלָּא לַה'. וּמַה שֶּׁאָכֵן רָאוּי לְהַחֲמִיא וּלְעוֹדֵד עָלָיו זֶה "הַחֵלֶק שֶׁלְּךָ בַּסִּפּוּר" – הֶעָמָל וְהַיְגִיעָה: "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (אִיּוֹב ה, ז).