חֹסֶר פִרְגּוּן – הִזְדַּמְּנוּת לִלְמֹד 'לִשְׁמָהּ'

מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּאֶחָד הַחֲבֵרִים, שֶׁבְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם הָיָה עוֹבֵד לְפַרְנָסָתוֹ וְקָבַע עִתִּים לַתּוֹרָה. אִשְׁתּוֹ הָיְתָה לוֹחֶצֶת עָלָיו וּמְבַקֶּשֶׁת שֶׁיִּלְמַד בַּ'כּוֹלֵל', אַךְ הוּא תָּמִיד הִתְחַמֵּק. אוּלָם לְאַחַר תְּקוּפָה קִבֵּל עַל עַצְמוֹ לָלֶכֶת לַ'כּוֹלֵל' בַּחֲצִי הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַיּוֹם, וְלָמַד שָׁם בְּהַתְמָדָה עִם חַבְרוּתָא, וּבַחֲצִי הַיּוֹם הַשֵּׁנִי הָלַךְ לָעֲבוֹדָה. וְהִנֵּה, הוּא צִפָּה לְקַבֵּל מִלָּה טוֹבָה מֵאִשְׁתּוֹ עַל הַמַּהְפָּךְ הָרוּחָנִי וְהַשִּׁנּוּי לְטוֹבָה, אַךְ – שׁוּם דָּבָר! לָכֵן נִגַּשׁ לְרַבּוֹ וְשָׁפַךְ אֶת כְּאֵבוֹ וְתִסְכּוּלוֹ עַל אִשְׁתּוֹ…