לְהִתְיָעֵץ עִם הַצַּדִּיק בְּכָל עֵת: "מַה הוּא הָיָה אוֹמֵר"

בְּכָל נִדּוֹן וְעִנְיָן הַנִּקְרֶה לְפָנָיו, יַחְשֹׁב לְעַצְמוֹ: "מֶה הָיָה אוֹמֵר עַל כָּךְ רַבִּי, אֵיךְ הָרַב שֶׁאֲנִי קָשׁוּר אֵלָיו וְהוֹלֵךְ בְּדַרְכּוֹ הָיָה מֵגִיב, הַאִם הָיָה מַסְכִּים אוֹ לֹא וְכֵיצַד הָיָה אוֹמֵר זֹאת". וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ" (יְשַׁעְיָה ל' כ'), לָאו דַּוְקָא בְּחַיֵּיהֶם, שֶׁהֲרֵי "צַדִּיקִים בְּמִיתָתָם קְרוּיִים חַיִּים" (בְּרָכוֹת דַּף ח"י), וְיֵשׁ לְהִתְיָעֵץ אִתָּם תָּמִיד בַּמַּחֲשָׁבָה.

וְעַל דֶּרֶךְ זֶה נִתָּן לְפָרֵשׁ אֶת דִּבְרֵי הַמִּשְׁנָה בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת (פֶּרֶק א' ד'), "וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם", דְּהַיְנוּ, גַּם כְּשֶׁהֵם כְּבָר בֶּעָפָר וְנִפְטְרוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, הַמְשֵׁךְ לְהִתְאַבֵּק וּלְהִצָּמֵד לְרַגְלֵיהֶם, דְּהַיְנוּ לְהֶרְגֵּלֵיהֶם וּלְמִדּוֹתֵיהֶם וּלְדֶרֶךְ חֲשִׁיבָתָם בַּעֲבוֹדַת ה'.