"רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ"

יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִלְמֹד מֵהַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁרָצוֹת אֶצְלוֹ בָּרֹאשׁ, וּלְהַכִּיר דַּרְכָּן אֶת מַהוּת הָאָדָם וְשִׁפְלוּתוֹ. וּמִכָּל מַחֲשָׁבָה יַבְחִין כִּי אֵין זֶה סְתַם עוֹף הַפּוֹרֵחַ בָּאֲוִיר, אֶלָּא זֶה גִּלּוּי עַל מַהוּת הָאָדָם, כְּדֵי שֶׁמִּזֶּה יִרְאֶה אֶת רַחֲמֵי ה'. אוּלָם, כָּל זֶה דַּוְקָא בְּמַחֲשָׁבוֹת שֶׁבָּאוֹת מִתּוֹךְ עֲשִׂיָּה וַעֲבוֹדָה, דְּהַיְנוּ מִתּוֹךְ עֲשִׂיַּת חֶסֶד וּתְפִלָּה וְלִמּוּד וְגִלּוּי רְצִינוּת מִצִּדּוֹ. אַךְ מִי שֶׁחַי לוֹ בְּהֶפְקֵרוּת וְלֹא עוֹשֶׂה כְּלוּם עִם עַצְמוֹ, וּבָאוֹת לוֹ מַחֲשָׁבוֹת שׁוֹנוֹת וּמְשֻׁנּוֹת – הֲרֵי שֶׁזֶּה לֹא מְגַלֶּה לוֹ כְּלוּם, כֵּיוָן שֶׁזּוֹ סְתַם הֶפְקֵרוּת.

רַק מַחֲשָׁבוֹת שֶׁבָּאוֹת מִכֹּחַ הָעֲבוֹדָה הִנָּן מַחֲשָׁבוֹת שֶׁבָּאוֹת כְּדֵי לְלַמֵּד אֶת הָאָדָם, בִּבְחִינַת "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ, – וַעֲצַת ה' הִיא – תָקוּם"! (מִשְׁלֵי י"ט כ"א).