אֱמוּנָה מְתַקֶּנֶת טָעֻיּוֹת חִנּוּכִיּוֹת

הָאָדָם הִנּוֹ מְצִיאוּת שֶׁל נְפִילָה וְכִשָּׁלוֹן, וּמָצוּי מְאֹד שֶׁעוֹשֶׂה טָעֻיּוֹת חִנּוּכִיּוֹת עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ, חֲבֵרָיו וְתַלְמִידָיו. כְּגוֹן שֶׁנָּפַל בְּכַעַס עַל בְּנוֹ, וְהֶעֱנִישׁ אוֹתוֹ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבֶּאֱמֶת הָיָה מַגִּיעַ לַיֶּלֶד לְקַבֵּל. וְכָעֵת הַהוֹרֶה מִתְחָרֵט: "אוֹי, מֶה עָשִׂיתִי? עַכְשָׁיו שִׁמַּשְׁתִּי דֻּגְמָא שְׁלִילִית לַיֶּלֶד, וְהֶרְאֵיתִי לוֹ אֵיךְ מִשְׁתַּגְּעִים, כּוֹעֲסִים וְצוֹעֲקִים. אוֹי לִי שֶׁאֲנִי פּוֹגֵעַ בִּילָדַי, כֵּיצַד נִתָּן לְתַקֵּן זֹאת?"

אוּלָם עַל פִּי דֶּרֶךְ הָאֱמוּנָה, עַל יְדֵי שֶׁאָדָם יִלְמַד מֵהַסִּפּוּר הַזֶּה אֶת מְצִיאוּתוֹ, וְיַכִּיר מִכָּךְ אֶת אַפְסִיּוּתוֹ, שֶׁהוּא מִצַּד עַצְמוֹ לֹא יוֹדֵעַ לְחַנֵּךְ וְאִם כֵּן הַמְחַנֵּךְ הַיָּחִיד בַּבַּיִת הוּא ה' – אֲזַי "וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה" (דְּבָרִים כ"ג ו'), ה' הוֹפֵךְ זֹאת לְאוֹר, וְהוֹפֵךְ לַיֶּלֶד אֶת הַמַּבָּט בָּרֹאשׁ לִרְאוֹת שֶׁבְּעֶצֶם כָּל מַה שֶּׁאַבָּא עָשָׂה, נוֹבֵעַ מֵאַהֲבָה, מִדְּאָגָה וּמֵאִכְפַּתִּיּוּת.