כְּשֶׁהָעֵסֶק הוּא שֶׁל ה' – אֲנִי רָגוּעַ!

יִשּׁוּב הַדַּעַת וּרְגִיעוּת: אָדָם מִטִּבְעוֹ נִכְנָס לְלַחַץ בְּכָל אֶתְגָּר שֶׁבָּא לְפָנָיו, כְּגוֹן: לְחַתֵּן בֵּן, לִקְנוֹת דִּירָה, אוֹ אֲפִלּוּ מַטָּלָה שִׁגְרָתִית כְּמוֹ לְהִתְכּוֹנֵן לְחַג אוֹ לְשַׁבָּת. וְכָל זֶה נוֹבֵעַ מִזֶּה שֶׁמְּיַחֵס אֶת הָעֲשִׂיָּה שֶׁלּוֹ לְעַצְמוֹ: "אֲנִי הַפּוֹעֵל, אֲנִי עוֹשֶׂה, זֶה עֵסֶק שֶׁלִּי, הַכֹּל בְּאַחֲרָיוּתִי, אִם לֹא אַצְלִיחַ יִהְיוּ לִי בּוּשׁוֹת", וְכַדּוֹמֶה.

וְלָכֵן, כְּדֵי לִזְכּוֹת לְיִשּׁוּב הַדַּעַת וְלִרְגִיעוּת, זֶה עַל יְדֵי הַכָּרַת שִׁפְלוּת, שֶׁאָדָם קוֹלֵט אֶת אַפְסִיּוּתוֹ, וְאָז מֵבִין שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם וְהוּא לֹא מְסֻגָּל לַעֲשׂוֹת כְּלוּם מִצַּד עַצְמוֹ. וּמִמֵּילָא מֵבִין שֶׁלֹּא הוּא הַפּוֹעֵל, אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה, אֶלָּא ה' פּוֹעֵל דַּרְכּוֹ, וַה' מַחְלִיט דַּרְכּוֹ, וְזֶה עֵסֶק שֶׁל ה'. וְזֶהוּ שֹׁרֶשׁ יִשּׁוּב הַדַּעַת וְהָרְגִיעוּת.