פרשתנו פותחת בהבטחה האלוקית:
"כי תצא למלחמה על אויבך, ונתנו ה' אלוקיך בידיך ושבית שביו".
נראה כל כך פשוט, כל כך בטוח? ועוד לקבל שבויים?
הדברים תמוהים.
הרי בפרשת בהעלותך כתוב פסוק דומה אבל שונה – "וכי תבואו מלחמה בארצכם, על הצר הצורר אתכם. והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם, ונושעתם מאויביכם". משמע, שבשביל לנצח במלחמה צריך לבקש רחמים ולהריע, וכך להיזכר לפני ה' ולהיוושע.
הרב שליט"א הביא ביאור על דרך המוסר, וכן הובא בשם הרה"ק מקוצק זיע"א.
רש"י אצלנו אומר "במלחמת הרשות הכתוב מדבר". פירוש הדבר שאדם לא מניח ליצר להסית אותו בדבר עבירה, אלא אפילו בדבר הרשות והמותר הוא מקדש מלחמה ונותן לעצמו גדרים וסייגים כדי להרחיק את היצר מגבולו.
וכך הפסוק כמין חומר – "כי תצא למלחמה" אם אתה יוזם את המלחמה, ולא בשטח שלך בכלל אלא "יוצא" "על אויבך", כי אתה לא נותן לו דריסת רגל הקטנה ביותר, הקב"ה מבטיח שאתה לוקח את המלחמה בקלות, בתוספת "ושבית שביו".
ומהו השבי והשלל? ניצוצות הקודש שהיו גנוזים בתוך ענייני הגשמיות, ומתגלים ע"י עבודת העלאת המידות בדברים המותרים.
אבל בפרשת בהעלותך שהאויבים פתחו במלחמה והיא כבר "בארצכם" דהיינו היצר כבר עשה 'פשיטה' לשטח ו"צורר אתכם" בתוך גבול האיסור, אזי צריך זעקות ורחמים ותרועות ולו בשביל להיוושע מבלי לנצח.
ולכן נאמר "כי תצא" בלשון יחיד כי דברי הרשות הם אישיים ומיוחדים כל אחד לפי עניינו ודרגתו מה שיכול להימנע, בשונה מ"כי תבואו מלחמה" שעוסק באיסורים השווים בכל אדם. וכך המליצו דורשי רשומות "אין קידוש אלא במקום סעודה" שלא תיתכן הקדושה תבוא אלא אם אדם נותן נקודת מאבק בסעודת היתר.
שבת שלום
מאיר גריידי
