כְּשֶׁתְּקַבֵּל אֶת עַצְמְךָ – תְּקַבֵּל גַּם אֶת הַזּוּלַת

עִקַּר הָעֲבוֹדָה שֶׁל הָאָדָם בְּעוֹלָמוֹ הִיא לְקַבֵּל וּלְהַכִּיר שֶׁאָכֵן אָנוּ מְצִיאוּת שֶׁל חֹסֶר אוֹנִים וְשֶׁל אַפְסִיּוּת, וְזֶה עִקַּר הַקֹּשִׁי, לְהִכָּנַע בַּנֶּפֶשׁ וּלְהוֹדוֹת בְּשִׁפְלוּתֵנוּ. וּכְשֶׁזּוֹכֶה לְהִכָּנַע, יְקַבֵּל אֶת עַצְמוֹ יוֹתֵר בְּאַהֲבָה וּבַהֲבָנָה, יִסְתַּכֵּל עַל הַזּוּלַת בְּסַלְחָנוּת יֶתֶר וְלֹא יִכְעַס וְיִשְׂנָא אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּבִפְרָט אֶת בְּנֵי בֵּיתוֹ, וְאַדְּרַבָּה, יָחוּס וִירַחֵם עֲלֵיהֶם, וּבְכָךְ יִדְבַּק בְּמִדּוֹתָיו שֶׁל ה' יִתְבָּרַךְ – "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תְּהִלִּים קמ"ה ט'). וְיִסְתַּכֵּל עַל כְּלַל בְּנֵי הָאָדָם כְּעַל אֲנוּסִים מִצַּד הַטְּבָעִים שֶׁלָּהֶם, שֶׁהֲרֵי עִקַּר הַתְּבִיעָה הִיא לֹא – לָמָּה אַתָּה מִתְנַהֵג כָּכָה, שֶׁהֲרֵי זֹאת הַמְּצִיאוּת שֶׁלִּי; אֶלָּא, לָמָּה לֹא הִכַּרְתָּ שֶׁזּוֹ הַמְּצִיאוּת שֶׁל הָאָדָם, וְלֹא צָעַקְתָּ אֶל ה' שֶׁיְּרַחֵם עָלֶיךָ.