תְּשׁוּבָה אֲמִתִּית הִיא לִלְמֹד מֵהַנְּפִילָה

הָעוֹלָם נוֹהֵג לְהִסְתַּכֵּל עַל הָעַצְבוּת שֶׁאַחֲרֵי הָעֲבֵרָה כְּעַל תְּשׁוּבָה וְהִרְהוּרֵי חֲרָטָה, מִתּוֹךְ תְּחוּשָׁה שֶׁאָכֵן בֶּאֱמֶת הֵם מִתְחָרְטִים. אַךְ לַאֲמִתּוֹ שֶׁל דָּבָר, אֵלּוּ לֹא תְּשׁוּבָה וְלֹא הִרְהוּרֵי חֲרָטָה, אֶלָּא 'הִרְהוּרֵי גַּאֲוָה': "אֵיךְ אֲנִי הַגָּדוֹל – עָשִׂיתִי כָּזֹאת טָעוּת? אֵיךְ אֲנִי הַמֻּכְשָׁר – לֹא תָּפַסְתִּי אֶת עַצְמִי בַּיָּדַיִם?", וְאָז מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ שֶׁבַּפַּעַם הַבָּאָה יִהְיֶה רְצִינִי יוֹתֵר וְחָזָק יוֹתֵר, וּמִמֵּילָא נִשְׁאָר בְּאוֹתוֹ בֹּץ טוֹבְעָנִי שֶׁל הַגַּאֲוָה, וְלָכֵן נוֹפֵל שׁוּב וָשׁוּב. וְזוֹ הִיא בְּחִינַת "רְשָׁעִים מְלֵאִים חֲרָטוֹת" (נְדָרִים דַּף ט' עַמּוּד ב').

תְּשׁוּבָה אֲמִתִּית הִיא לִלְמֹד מֵהַנְּפִילָה אֶת מְצִיאוּת הָאָדָם, וּלְהָבִין שֶׁהַכִּשָּׁלוֹן בָּא לִי – כִּי אֲנִי אוֹחֵז מֵעַצְמִי 'בַּעַל יְכוֹלוֹת', וּכְשֶׁאוֹדֶה וְלֹא אֵבוֹשׁ בְּשִׁפְלוּתִי, וַאֲנִי לֹא מִתְיָאֵשׁ – כִּי יֵשׁ לִי ה' שֶׁיְּרַחֵם עָלַי – אֲזַי אֶזְכֶּה לְקַבֵּל אֶת רַחֲמֵי ה'.