הַמּוֹכִיחַ יַכִּיר שֶׁגַּם הוּא לֹא טוֹב יוֹתֵר

"אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: תְּמֵהַנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה [מִי] שֶׁיּוֹדֵעַ לְהוֹכִיחַ" (עֲרָכִין דַּף ט"ז עַמּוּד ב'):

כְּמוֹ הַמַּגְרֵפָה שֶׁגּוֹרְפִים בָּהּ טִנּוּף, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִדְבַּק בָּהּ מְעַט לִכְלוּךְ – כָּךְ גַּם אֵצֶל מִי שֶׁמּוֹכִיחַ וְנוֹתֵן מוּסָר לַחֲבֵרוֹ נִדְבָּק בּוֹ קְצָת מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּמֹחַ חֲבֵרוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם יוֹדֵעַ שֶׁאָכֵן חֲבֵרוֹ יִשְׁתַּפֵּר עַל יְדֵי הַמּוּסָר שֶׁיִּתֵּן לוֹ, בְּכָל זֹאת עָדִיף לְהִמָּנַע מִכָּךְ, כֵּיוָן שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ אַחַר כָּךְ יִהְיֶה בְּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים בַּעֲבוֹדַת ה', וְ"אֵין אוֹמְרִים לוֹ לָאָדָם חֲטֹא כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה חֲבֵרְךָ" (שַׁבָּת דַּף ד' עַמּוּד א').

אוּלָם לְפִי דֶּרֶךְ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב יֵשׁ תַּקָּנָה – עַל יְדֵי שֶׁכְּשֶׁיְּדַבֵּר עִם חֲבֵרוֹ, יַכִּיר בְּעַצְמוֹ שֶׁגַּם הוּא כָּזֶה מִצַּד הָאֱמֶת שֶׁלּוֹ, וְהוּא לֹא טוֹב יוֹתֵר מִמֶּנּוּ. וְאָז מִכֹּחַ הַכָּרַת הַשִּׁפְלוּת מִתְחַבֵּר הַמּוֹכִיחַ אֶל ה', וּבְכֵן זוֹכֶה לִשְׁמִירָה וְלַהֲגָנָה שֶׁלֹּא יִנָּזֵק מִכֹּחַ דִּבּוּרָיו לַחֲבֵרוֹ.